להשיב או לא להשיב זו השאלה 

לאחרונה אנו עדים לרצף של פס"ד העוסקים בשאלה: האם מוטלת על רשות מקומית החובה להשיב כספים שנגבו ביתר, שלא כדין? לכאורה התשובה ברורה. ובדין האזרחי, התשובה אכן היתה ברורה, במידה ועילת התביעה לא התיישנה יש להשיב כספים שנגבו ביתר.

אולם במישור המינהלי, חובת ההשבה אינה מוחלטת.

יתרה מכך, חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע בסעיף 2 כי ביהמ"ש רשאי לפטור מההשבה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון התובע או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.

בע"א 2604/02 (שאקי) , נדונה הסוגיה בהרחבה וביהמ"ש פירט את מכלול השיקולים שישקול ביהמ"ש בטרם יחליט אם להשיב את הכספים שנגבו שלא כדין.

בפסה"ד נדונה, בין היתר, הטענה כי בשנת 1986, עיריית הרצליה הטילה ארנונה שלא כדין עת העלתה את שיעור הארנונה ב-167%.

פסה"ד, נסמך בעיקרו, על חוו"ד של היועה"מ לממשלה הקובע שיש להבחין בין בטלות מוחלטת של החלטה של רשות מקומית לבין בטלות יחסית. בטלות מוחלטת תביא להשבה של מלוא הכספים ואילו בטלות יחסית, תביא לבחינת ההצדקה להשבת הכספים בנסיבות העניין.

דעת היועה"מ, כפי שהובעה בפסה"ד קובעת כי על ביהמ"ש לשקול מחד אכיפת שלטון החוק על הרשות והרתעתה מפני זלזול בחוק, ומאידך ההכרח בפעולה סדירה של הרשות ומניעת קריסתה או שיבוש ממשי בתקציבה.

מוסיף ומציין היועה"מ כי שיעור העלאה שהטילה העיריה 167% נמוך מהשיעור המקסימלי שהותר לאותה שנה וכי אלמלא גבתה העיריה ארנונה מוצמדת, הרי שנוכח שיעור האינפלציה, היתה נאלצת לקיים את פעולתה בסכום ארנונה מגוחך.

היועה"מ מוסיף כי אם ילכו בעקבות דרישת ההשבה תחויב עירית הרצליה בהשבה של 1.5 מליארד ש"ח דבר שיוביל לאי יכולתה לתפקד כלכלית.

בסיכומם של דברים , מקבל ביהמ"ש את עמדת היועה"מ וקובע כי במכלול השיקולים ובאיזון הראוי הרי שאין לאפשר השבה של הכספים.

יצויין כי עוד בטרם יבשה הדיו, התקבל פס"ד נוסף בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב אשר מבהיר קצת יותר את תמונת המצב במקרה בו רשות מקומית גובה כספים ביתר ונדרשת להשיבם.

בת.א 1287/04, עלתה השאלה האם עיריית ת"א חייבת להשיב תשלומי אגרת שירותים שנגבו שלא כדין?

אין חולק בין הצדדים כי החיוב היה בלתי חוקי. השאלה שעמדה על הפרק היתה האם יש להשיב וכמה?

 העיריה טענה כי גביית התשלומים נעשתה על ידה בתום לב וכי תדרש להשבה של בין 100 ל- 200 מליון ש"ח דבר שיפגע קשות בתפקודה.

ביהמ"ש קובע כי הכלל הוא שרשות חייבת להשיב תשלומים שנגבו על ידה שלא כדין. יחד עם זאת, הכלל יכול להיסוג עקב שיקולי הסתמכות ותקציב, הקרויים בפי ביהמ"ש "הגנת התקציב".

ביהמ"ש מוסיף וקובע כי הנטל על הרשות להוכיח ב"עובדות ובמספרים" שתקציבה ייפגע ושהפגיעה משמעותית ומהותית ואין בידה לצמצמה או למונעה. ביהמ"ש קובע שהעיריה לא הוכיחה פגיעה משמעותית בתקציבה ומאבחן את פס"ד שאקי, בין היתר, עקב מידת ההכבדה על התקציב.

אם כן, התשובה לשאלת ההשבה אינה פשוטה. לדידנו, יש להקפיד ולהחיל את הכלל לפיו יושבו הכספים ולהותיר רק מקרים חריגים שבחריגים בהם לא תתאפשר השבה, רק כך יישמר שלטון החוק במדינתנו.